לפעמים הגעגועים חונקים, מתישים, מטריפים את הדעת. נזכרים ומתגעגעים, לוקחים נשימה ארוכה, נשענים אחורה, מאבדים קצת תחושת זמן ומקום, עוצמים עיניים ודומעים, או בוכים, או צועקים.
מות אדם הוא דבר המוביל לתוצאות רבות – מבחינה התנהגותית, פיזית ונפשית – תוצאות היכולות להיות בעלות עוצמה אדירה, מאוד כוללניות ומכאיבות. האובדן הוא חוויה בלתי הפיכה, פרידה מוחלטת, הנוטלת עמה את כל הציפיות על התחדשות הקשר במציאות בה אנו חיים.
כאשר אדם מת נשארים אחריו אנשים הכואבים את מותו, מתאבלים עליו וזוכרים אותו. אובדן של אדם אהוב הוא אחת החוויות המשמעותיות והמכאיבות ביותר שניתן לחוות. זה לא רק קשה לחוות, מכאיב גם להיות עדים לכך ולו רק בגלל חוסר האונים המלווה את המצב. חוסר האונים והחרדה הכרוכה בהכרה בסופיות האדם ובחשיפה לחיים ללא מגע עם האחר, מקשים על היכולת להתקרב ולעסוק בנושא הכואב של אובדן ושכול.
גם אצל השכולים קיימת תהייה האם לפתוח את החוויה הפרטית והנושא הכואב, לאחרים. מצד אחד, הנפטר הנו אדם מיוחד וחד-פעמי עבור השכול והאבל עליו מעורר מערכת של זיכרונות ותחושות אישיות ואינטימיות. מצד שני, יש רצון לספר על הנפטר, להחיות את החוויות, לשתף בכאב ולהתנחם.
תחושת האובדן היא אישית, ייחודית ואינטימית. המתאבל בטוח שאין אדם היכול להבין את אבלו עד שיגיע למקומו. עם זאת התגובה לאובדן אצל בני אדם מכילה מרכיבים דומים ובספרות קיימת הסכמה לגבי רוחב התופעה, הסימפטומים ושלבי עיבוד האבל.
לפעמים רוצים לשתף, לפרוק, להתפרק, לספר, להתנחם, לחבק ולקבל חיבוק בחזרה. כאן זה המקום.